פרדיגמה חדשה על חיכוך שופכת אור על הגורמים לרעידות אדמה

השאלות "איך דברים נשברים" (שבירה) ו"איך דברים מחליקים" (חיכוך) לא נחשבות בדרך כלל, כקשורות זו בזו. את המקור לתיאור הבסיסי של חיכוך, המופיע עד היום בספרי הלימוד, ניתן לייחס לליאונרדו דה-וינצ'י לפני כ-500 שנים .
 
מחקר ניסיוני חדש של מר איליה סבטליצקי ופרופ' ג'אי פיינברג מהאוניברסיטה העברית מראה ומוכיח כי תפיסה זו, למעשה, מוטעית מן היסוד. המחקר, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת NATURE, מצביע על פרדיגמה חדשה: המנגנון הבסיסי המתאר חיכוך הוא, למעשה, השבירה. תנועה של שני גופים המחליקים זה על זה יכולה להתרחש רק כאשר כל אוסף המגעים (הדיסקטים) המחברים בין הגופים נשברים בצורה "מאורגנת". תהליך זה, המתרחש במהירויות המגיעות למהירות הקול, מתואר בצורה מדויקת על ידי אותו תיאור מתמטי כמו של תהליכי שבירה.
 
לתפיסה חדשה זו עשויות להיות משמעויות מרחיקות לכת בהבנת התהליכים הגורמים לרעידות אדמה – אשר מתרחשות כאשר הלוחות הטקטונים (המרכיבים את הקליפה של כדור הארץ) מחליקים זה על זה. תהליכי השבירה הנצפים בחיכוך של שתי לבנים במעבדה של פרופ' פיינברג, למעשה, זהים לאלו המתרחשים בזמן רעידת אדמה. ניסויים אלו מאפשרים, לראשונה, הצצה ישירה במנגנונים הפיזיקליים המניעים את רעידות האדמה. ברעידת אדמה בטבע תהליכים אלו מוסתרים עמוק (עשרות קילומטרים) מתחת לאדמה ולא ניתנים לצפייה ישירה או אפילו למדידה עקיפה. לפיכך, התובנות  אותן ניתן לקבל מהמחקר יכולות להיות בעלות משמעות רבה ביותר – הן בהבנת החיכוך ה"יומיומי" המתרחש בהזזת רהיטים בבית והן בתהליכים (הדומים) המתרחשים בתזוזה של יבשות.
 
לכתבה בעיתון The Marker